כדי להדגים את הנקודה הזו, נשתמש במשל של סדום ועמורה. לפי הסיפור המקראי, לוט היה הצדיק היחיד בסדום. הוא פעל באכפתיות כלפי אנשים, וזו הייתה אכפתיות טהורה, לא ניתן לחשוד בכוונות שלו מפני שבעודו פועל באכפתיות הוא לא ידע שאלוהים מתכוון להשמיד את סדום ועמורה. רק לאחר מכן, בדיעבד, אלוהים השמיד את כל שאר האנשים והשאיר בחיים את לוט האכפתי. הפעולה הזו של אלוהים התרחשה אחרי התנהגותו של לוט, ולכן היא לא מגלה לנו דבר על כוונתו הכנה של לוט, היא רק מסבירה לנו מדוע לאחר מכן נשאר האדם האכפתי היחיד. והרי כך פועלת הברירה הטבעית: בעלי החיים לא פועלים בשבילה (הרי הם ממילא לא קובעים עם איך להיוולד), היא רק משאירה, בדיעבד, את אלו שהתכונות שלהם עזרו להם לשרוד. מי שמתייחס אליה כאל מטרה מבלבל בין מסביר למוסר. אם המורה החליטה להפתיע את כל הילדים הטובים בכיתה בסוכריה, לא ניתן לומר ש"ההתנהגות הטובה שלהם הייתה במטרה לקבל סוכריה", כי הסוכריה ניתנה להם רק בדיעבד. ההתנהגות הטובה מסבירה מדוע הם קיבלו סוכריה, לא להפך. א

באופן דומה, קיימת אמירה רווחת ש"רוב בעלי החיים בטבע מזדווגים רק כדי להתרבות, בעוד שבני האדם מזדווגים גם בשביל ההנאה". האמירה הזו היא עיוות של טענה מדעית אחרת, מדויקת יותר. האמירה המעוותת הזו שוב מבלבל בין הכוונה של הפרט לבין ה"כוונה" (בשימוש מושאל) של האבולוציה: כאשר בעל-חיים אינדיבידואל מזדווג, הוא עושה את זה מתוך תשוקה והנאה. המנגנון המוחי העיקרי של תשוקה מינית והנאה מינית מצוי במבנים מוחיים פרימיטיביים מאוד – ההיפותלמוס וגרעין האקומבנס שבמערכת הלימבית, ועוד כמה מוקדים. לעומת זאת, חשיבה על השאיפה להמשכיות היא הרבה יותר מורכבת ואין לנו שום סיבה להניח שבעלי החיים פועלים לפיה וחסרים את התשוקה הפרימיטיבית הבסיסית. לגבי רבים מהם אין לנו אפילו סיבה להאמין שהם בכלל מבינים את הקשר שבין הזדווגות לרבייה. וגם אם הם מבינים, לפעמים אין שום עדות לכך שהרבייה מעניינת אותם. למשל, אם חתולים באמת היו כל-כך רוצים להתרבות (והם נלחמים עד מוות לשם כך), היינו מצפים שהחתול הזכר יבוא לבדוק מדי פעם מה שלום הגורים שהוא סיכן את חייו למענם, לא? בפועל, נראה שזה לא מעניין אותו. יתר על כן, שינויים הורמונליים משפיעים על הנטייה המינית של הפרטים. למשל, זבובים שהתפתחו בטמפרטורה שגבוהה מ-40 מעלות צלסיוס ייטו להיות הומוסקסואליים. מה קורה בטמפרטורות האלו לפי הפרשנות של השאיפה להתרבות? האם פתאום הידע הביולוגי של הזבוב משתנה והוא חושב בטעות ששני זכרים יכולים להזדווג? א

גם הנטייה של אמא יולדת להתרגש עם לידת התינוק ולהיקשר לתינוק, היא נטייה פרימיטיבית שמבוססת על כמות גבוהה של הורמונים. אכן, מבחינה אבולוציונית ה"מטרה" של המנגנון הזה היא לעזור לתינוק לשרוד. אך המטרה (האמיתית) של האמא לא קשורה לשיקולים אבולוציוניים, היא באמת קשורה אל התינוק ואוהבת אותו. לפעמים מנסים לקשר את האבולוציה עם שיקולים לא מודעים, ולומר שהכוונה הלא-מודעת של הפרטים המזדווגים היא להתרבות. שוב, מדובר בבלבול בין אבולוציה לבין פסיכולוגיה: תת-מודע הוא מושג מתחום הפסיכולוגיה. אין שום קשר בינו לבין תהליך האבולוציה, שאיננו מתאר שום כוונה (מודעת או לא מודעת) של אף אחד, אלא פשוט תהליך "עיוור" (הקשר היחיד הוא שהתת-מודע התפתח באבולוציה). זה כאילו מיכל חול יישפך בטעות על המסננת שלי, ורק הגרגירים הקטנים יגיעו למטה. ה"שאיפה" להגיע למטה איננה "רצון לא מודע" של הגרגירים הקטנים, היא לא רצון של אף אחד, היא פשוט תהליך שמתרחש. א

אם נחזור שוב לשאלת ההזדווגות, נראה שההפך הוא הנכון: האדם הוא אולי בעל החיים היחיד (או לפחות מבין היחידים) שמסוגל לחשוב במודע "אני רוצה להקים משפחה" ולכן הוא יזדווג. שאר בעלי החיים עושים זאת אך ורק מתוך דחף מיני. אם נתעלם מהמקרים בהם האדם מתכנן להקים משפחה, אז נראה שאנחנו באותו המצב כמו שאר בעלי החיים: גם האדם וגם שאר החיות מזדווגים מתוך כוונה (פסיכולוגית) להנות, והנטייה הפסיכולוגית הזו התפתחה מתוך יתרון (אבולוציוני) של רבייה. בשני המקרים ניתן לדבר על ההסבר הפסיכולוגי לתופעה ועל ההסבר האבולוציוני לתופעה, כאשר ההסבר האבולוציוני מסביר מדוע המנגנון הפסיכולוגי שרד. הנטייה הזו לדבר על האדם במונחים פסיכולוגיים ועל בעלי החיים במונחים אבולוציוניים היא חלק מתפיסה שגויה כללית שמחפיצה את בעלי החיים, כאילו הם רק מכונות שמשרתות מטרה נעלה, ואילו אנחנו מייצרים מטרות נעלות. האמת היא שגם לנו וגם לבעלי החיים האחרים יש שאיפות, ובמובן הזה אנחנו מייצרים מטרות. א